ד"ר מיקי ארליך
המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה
אוניברסיטת בר-אילן

באוקטובר 1956 יצאה ישראל למבצע "קדש". כידוע, לחמה אז ישראל נגד מצרים בשיתוף פעולה עם צרפת ואנגליה. שבע עשרה שנים מאוחר יותר, בעקבות מלחמת יום כיפור, הטילו מדינות ערב חרם נפט על הולנד בשל קשריה עם ישראל. ההולנדים חרקו שיניים, רכבו על אופניים וסרבו להיכנע. אלה הן שתי דוגמאות מיני רבות המצביעות על נקודות שיא ביחסי ישראל ואירופה, אליהן ניתן כיום להתייחס בנוסטלגיה. מה ארע ליחסי ישראל עם אירופה אשר בנקוף השנים ידעו שינויים רבים, בעיקר לרעה? האם מדובר בגזירות גורל, או שמא לפנינו מקרה בולט במיוחד של טיפול רשלני של המדינה ביחסי הגומלין שלה עם מדינות בעלות חשיבות ראשונה במעלה?

בשנים הראשונות להקמת המדינה צילה של השואה היה קרוב וקודר. רבים מתושבי אירופה, בין אם היו חלק ממכונת המלחמה של גרמניה הנאצית ובין אלו שראו ובמקרה הטוב שתקו, היו לנושאי תפקיד באירופה המתחדשת. אלה, כמו גם מתנגדי הנאצים ולוחמי המחתרות האנטי-נאציות במדינות השונות, נרתעו מלהביע ביקורת על מדינת ישראל, אשר כינונה נתפש בין היתר כתיקון העוול שנגרם לעם היהודי.

מדינת ישראל הצעירה נהנתה ממצב עניינים זה, ומיחסים טובים עם צרפת, אנגליה, ובמישור שונה עם גרמינה. אירופה המשתקמת, החצויה על ידי מסך ברזל ורדופה ברגשות אשם בעטיין של הזוועות אשר נעשו בעם היהודי, הייתה כר פורה לפעילות מדינית מוצלחת. לכך נוסף שינוי קיצוני בדימוי היהודי: היהודים אשר הביסו את צבאות ערב שקמו עליהם לכלותם עם הכרזת העצמאות של מולדתם העתיקה-חדשה היו שונים לחלוטין מאותם יהודים אשר הכירו עד כה. במדינות אירופאיות אחרות כמו סקנדינביה וארצות השפלה דימוייה של ישראל היה בשיאו, ואילו ארצות דרום אירופה, ספרד, פורטוגל ויוון, שיחסן לישראל היה שלילי במהותו היו מדינות משניות לחלוטין בזירה האירופאית. איטליה הייתה חשובה משאר מדינות דרום אירופה ויחסה לישראל אף כי היה מסויג, היה טוב יותר מאשר שלוש המדינות האחרונות.

דוגמא בולטת ליחסים אלה ניתן לראות בשיתוף הפעולה בין צרפת, אנגליה וישראל במלחמת קדש, ברכישות הנשק הנרחבות של ישראל בעיקר בצרפת ואנגליה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, ובניית הכור האטומי בדימונה.

במקביל לאירועים אלה התרחשו מספר תהליכים אשר גרמו לשינויים בדפוס היחסים שבין אירופה לישראל. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, כידוע, בניצחון בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית. אלא שמחיר הניצחון היה בלתי נסבל בעבור מדינות אירופאיות שונות. האבידות היו כבדות ביותר, גם במדינות המנצחות, ודעת הקהל נקעה מהרעיון שיש להקריב קורבנות נוספים על מנת להחזיק במקומות שכף רגלו של תושב אנגליה או צרפת דרכה בהן לעתים נדירות ושאת שמותיהם הם לא היו מסוגלים להגות. בנוסף לכך, המחיר הכלכלי של החזקת המושבות שמעבר לים הפך במקרים רבים לנטל. מדינות אירופה אשר כלכלותיהן התמוטטו לאחר המלחמה לא היו מסוגלות לעמוד בכך והעדיפו להפנות משאבים לשיקומן במקום להחזקת צבא ופקידות מעבר לים. כך אירע שתוך שנים מעטות מסיום המלחמה השתנתה לחלוטין מפת העולם.
המעצמות הקולוניאליות, בראשן צרפת ואנגליה, איבדו חלק ניכר מהמושבות בהן החזיקו במשך דורות. במהלך חמש עשרה שנים זכו בעצמאות הודו ופקיסטן, ארצות דרום-מזרח אסיה וארצות רבות מאוד באפריקה. לתופעה זו היו השלכות על גופים בינלאומיים רבים, כמו האו"ם. כך למשל, כאשר ארגון זה הכריע בזכות הקמת שתי מדינות בשטח פלשתינה (א"י) המנדטורית, בנובמבר 1947, היו באו"ם פחות מחמישים מדינות, מתוכן רק ארבע מדינות אפריקאיות, אשר מהן רק מצרים הייתה מוסלמית.
מקצתן של המדינות החדשות באפריקה ובאסיה כמו קניה אתיופיה ובורמה פיתחו אמנם קשרים סבירים ומעלה מזה עם ישראל, אולם רובן נטו לתמוך במדינות ערב בגופים הבינלאומיים. בהקשר זה ראוי להזכיר את הקמת "גוש המדינות הבלתי מזדהות" אשר אחד מעמודי התווך שלו היה נשיא מצרים גאמל עבדול נאצר, אשר בכוח אישיותו ומעמדו כמנהיג פן-ערבי, הביא לכך שרבות מהמדינות שקמו באסיה ובאפריקה נטו במהלך השנים להחזיק בעמדות אנטי-ישראליות במוסדות בינלאומיים. לאחר מלחמת יום כיפור נתקו כמעט כל ארצות אפריקה את יחסיהן עם ישראל כאות לסולידאריות בינן לבין ארצות ערב. המעצמות הקולוניאליות נטו להעניק משקל לדעתן של המדינות, מושבותיהן לשעבר, מתוך כוונה לשמור על זיקה בינן ובין המדינות העצמאיות החדשות. כך למשל בקשה צרפת לתאם את מדיניותה עם אלג'יר, ובלגיה עם קונגו. מגמה זו אף היא הציבה מכשולים בפני יחסי אירופה וישראל.

תופעה אחרת, היא חשבון נפש שנערך בקהילות שונות באירופה על עצם התרחשותן של מלחמות העולם, ועל רצח היהודים בשואה. הכנסיה שאמורה היתה לייצג את הצדק והמוסר עלי אדמות התגלתה כמי ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית, או למצער, העלימה עין או שתקה לנוכח הזוועות. בנוסף על כך אי אפשר היה להתעלם מכך שהמעשים שהתרחשו באירופה בשנות השלושים של המאה העשרים בוצעו על ידי אנשים שהתחנכו על ברכי דורות של דוקטרינות נוצריות. אחת מתוצאות המשבר המוסרי הייתה הגברת החילון במדינות אירופה. היבט נוסף של חשבון הנפש הפנים-אירופי הוא הסלידה ממלחמה והפציפיזם שהפך לרווח מאוד באירופה המערבית. כך לדוגמא, במלחמת עיראק האחרונה גרמניה הייתה ממובילות ההתנגדות למלחמה. מדיניותו של הקנצלר שרדר שהתנגד למלחמה זכתה להד נרחב וחיובי בקרב קהל גדול, פציפיסט ברובו, אשר התנגד למלחמה באופן עקרוני. תחת הערך 'גרמניה' באנציקלופדיה "ארצות תבל", אשר הייתה מתנת בר-מצווה רווחת בשנות השישים והשבעים, היה כתוב: "עם שש אלי קרב". ובכן - הוא כבר לא.

היחסים בין מערב אירופה למזרחה היוו אף הם נדבך בעל חשיבות ביחס מערב אירופה לישראל.
במהלך המחצית השנייה של שנות השישים חלה התדרדרות חמורה ומהירה ביחסי ישראל – צרפת. זו נבעה הן מסיבות רבות, אולם משקל ניכר יש לייחס לניסיונותיה של צרפת להדק את קשריה עם העולם הערבי, במיוחד לאחר מלחמת קדש ונסיגתה מאלג'יר.
לאחר מלחמת ששת הימים הטילה צרפת, לשעבר ספקית נשק ראשית של ישראל, אמברגו על יצוא בטחוני לישראל. נקודת שפל קשה מאוד ביחסים הייתה הברחת ספינות הטילים משרבור בערב חג המולד 1969. מבצע זה שם ללעג את החלטת ממשלת צרפת והשפיל אותה, ובסוף שנות השישים צרפת שוב לא נמנתה עם ידידי ישראל באירופה. העובדה שבמקביל החל ה"שוק האירופי המשותף" לצבור תאוצה וכן היות צרפת גורם מרכזי בזירה זו, גרמה לכך שנזקה של ההתדרדרות ביחסים לא הסתכם ביחסי המדינה עם צרפת, אלא השפיע לרעה על יחסי ישראל ואירופה בכללותם.


עם הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים הייתה ישראל באחת, ממדינה אשר נאבקה על חייה למעצמה אזורית ובעיני העולם, ובתוכו אירופה, למדינה כובשת. במקביל, בגר הדור שנולד באירופה לאחר המלחמה, אשר ידיו לא שפכו דם ועיניו לא ראו את הזוועות. שילוב זה היה הרסני מבחינת יחסי אירופה וישראל. דור ראה בכל כיבוש את האימפריאליזם השנוא עליו, תיעב את המורשת הקולוניאלית, תמך בתנועות שחרור לאומיות, שאף לדרך חיים סוציאליסטית, מקצתו דגל בפציפיזם קיצוני וחלק אחר סבר שיש לפעול אף באמצעים אלימים על מנת להשיג את מטרותיו. קבוצות אלה תמכו באופן טבעי בערבים ככלל ובפלסטינאים בפרט.
מלכתחילה התנגדו ארצות אירופה לכך שישראל תחזיק בשטחים. היו אמנם הבדלי גישות בין אנגליה לצרפת,שעה שהראשונה לא שללה את האפשרות שישראל תחזיק במקצת השטחים ואילו צרפת גרסה שעל ישראל לפנותם מכל וכל.
כשנה לאחר מלחמת ששת הימים התחוללו באירופה מהומות הסטודנטים של מאי 1968. חלק משמעותי ממשתתפי אירועים אלה היו אנשי "שמאל חדש" אשר ביקשו להפוך את אירופה ואת העולם למעין גן עדן סוציאליסטי. כלומר, אמנם ברית המועצות וגרורותיה הפכו את מדינותיהן לדיקטטורות, אך אין זה אומר שבנסיבות אחרות הוא לא יכול היה להצליח. הרברט מרקוזה, האידיאולוג של התנועה, סבר שאסונו של הקומוניזם היה שהוא עלה לשלטון במפגרת שבמדינות אירופה, ולא במדינה מרכזית כמו צרפת או גרמניה.
כאשר שככו המהומות והסטודנטים והמרצים שבו לאולמות ההרצאות, חזר העולם לכאורה לקדמותו. עם זאת, הזרעים שנזרעו באדמת אירופה באביב של אותה השנה נבטו בחלוף השנים וגרמו לשינויים מהותיים באקלים הפוליטי של היבשת.


שנות השבעים והשמונים היו שנות תפנית ביחסי ישראל ואירופה. בראשית התקופה נהנתה עדיין ישראל ממעמד נכבד באירופה. עם זאת, ניתן להבחין בסחף ביחס של היבשת לישראל במהלך העשור. על אף מלחמת יום כיפור והתקפות טרור קשות על ישראל, במינכן, במעלות ואנטבה, הצליחו הפלסטינים לזכות בדריסת רגל משמעותית בדעת הקהל ביבשת. הצלחת הגוש הערבי להשיג את החלטת האו"ם המשווה בין ציונות לגזענות, נבעה בין היתר מאדישות אירופאית לעניין הישראלי. עצם העובדה ששלושים שנים לאחר מלחמת העולם החלטה מעין זו לא הרעידה את אמות הסיפים מעידה על הירידה הדרסטית במעמד ישראל באירופה. לא ניתן להצביע על אירוע ספציפי שגרם לסחף מהיר וחד משמעי זה, אולם הוא בולט מאוד. עליית הימין לשלטון בישראל, החריפה את היחסים עוד יותר.




חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים עשוי היה לתקן את היחסים בין אירופה לישראל במהלך העשור. ההסכם השלום שהושג במזרח התיכון אמנם נעשה על פי התפיסה האירופאית הקלאסית, כפי שניסחה אותה צרפת בהחלטה 242 שקרא לשלום תמורת נסיגה מכל השטחים. עם זאת, תפקידה של אירופה בהשגת הסכם זה היה שולי. החל משנות השבעים הפכה ארצות הברית למתווכת העיקרית, אם לא היחידה, בסכסוך הישראלי – ערבי. ההידחקות לשולי התהליך לא ערבה לחיך האירופי, אך כל עוד הדברים התנהלו באופן בו הוצאה לפועל המדיניות האירופית, הביקורת וחוסר הנחת הודחקו. הדברים היו שונים, כמובן, במקרים בהם מדיניות ישראל לא עלתה בקנה אחד עם זו של היבשת. כך למשל כאשר התקיפה ישראל את הכור העיראקי בשנת 1981 הדבר נתפס כתוקפנות כלפי מדינה ידידה לאירופה, והשמדת כור שנבנה "למטרות שלום" על ידי צרפת. בימי מלחמת לבנון, ובמיוחד לאחר הטבח בסברה ובשתילה, התחדדו מאוד יחסי ישראל ואירופה. ישראל פלשה למדינה ריבונית, בעלת זיקה מובהקת לצרפת, ונעשה שם טבח. הטבח בסברה ושתילה, יותר משגרם זעזוע בעצם התרחשותו, הביא להעמקת המשבר האירופי – ישראלי. לפיכך, העובדה שקיימת הכרה בכך שישראל לא השתתפה באופן פעיל בטבח לא העלתה ולא הורידה. גם הביקורת כלפי מבצעי הטבח בפועל הייתה במובהק מינורית יחסית. אירוע זה תאם את התפיסה שרווחת בקרב חוגים רחבים והולכים באירופה, שישראל היא מדינה שמדכאת אוכלוסייה נכבשת, שמדיניותה אינה נקייה מגזענות ושהיא מאמינה בעיקר בפתרונות כוחניים. למי שהיה זקוק להוכחה לכך שישראל, כלומר היהודים, מסוגלים לבצע פשעי מלחמה לא פחות מאשר זולתם, הוא השיג אותה. על אף שגם ערב המלחמה היחסים לא היו טובים במיוחד, במידה רבה, מלחמת לבנון גרמה ליחסי אירופה – ישראל נזק חמור ביותר.

נפילת מסך הברזל בסוף העשור וסיומה של המלחמה הקרה ובעקבות זאת התגבשותה של הקהילה האירופית והרחבתה, הפכה את אירופה לגוף עשיר ובטוח בעצמו שחיפש לעצמו כרי פעולה בינלאומיים. הסכסוך הישראלי – ערבי נתפס כהזדמנות ראויה, וחוסר הרצון של ישראל לשתף את אירופה בלב מהלכי המשא ומתן לא תרם אז ואינו תורם כיום לשיפור היחסים בין הצדדים.


בשנים האחרונות הצטרפו לצד הביקורתי, שלא לומר עוין, כלפי ישראל מדינות רבות אשר נמנו בעבר על ידידותיה של המדינה. כך ארצות סקנדינביה וארצות השפלה, עברו כברת דרך ארוכה מידידות אמיצה עד ביקורת גלויה על ישראל, ובמקרים מסוימים אף עוינות. מאידך, דווקא דרום אירופה הקתולית: ספרד, ובעיקר איטליה, שיפרו מאוד את יחסן כלפי ישראל.
בשנים האחרונות עלו לשלטון באירופה רבים שהשתתפו כסטודנטים במהומות 1968. אנשים אלה עברו אף הם כברת דרך ארוכה כלפי המרכז. מפלגת הירוקים בגרמניה, בראשות שר החוץ פישר, רחוקה מאוד מדמות המפלגה בשנות השמונים. מי היה יכול להעלות על דעתו שממשלה בה הירוקים הם שותפים מרכזיים תשלח חיילים לקוסובו ולאפגניסטן? העובדה ששר החוץ פישר נמנה על ידידיה של ישראל באירופה מצביעה על כברת הדרך אותה עברו מפלגתו והוא כלפי המרכז. רובם של הסטודנטים משנת 1968 התבגרו והתברגנו, ומעשה אימצו במידה רבה את תפיסת העולם הקפיטליסטית. שני נושאים אותם אימצו, זכויות אדם ואיכות סביבה, הפכו לעניינים המקובלים על ציבור רחב. לפיכך, כיום מפלגות כמו הירוקים הינן בעלות מסר לא מהפכני המקובל על רבדים נרחבים בחברה האירופאית. עם זאת, עיקר הדיון כאן הוא במסע מקביל, אותו ערכה ישראל מלב הקונצנזוס האירופי אל שוליו.

ישראל לא מעניינת היום את האדם ברחוב באירופה, אשר נוטה לתמוך, בעניין זה, במדיניות הממשלתית. בתקופה שהיבשת רוויה בחילוקי דעות כמעט על כל דבר ועניין, קיים קונצנזוס לגבי המדיניות כלפי ישראל. הגופים הפעילים בעניין זה בדעת הקהל האירופית הם ארגונים שונים לזכויות אדם. אלה הפכו בשנים האחרונות למעין דת אזרחית באירופה. אכן, החלל אותו הותירה הכנסייה, בעיקר בארצות צפון אירופה, לא נותר ריק לאורך זמן. ניתן אף להבחין בכך שכנסיות הצטרפו לפעילות בענייני זכויות אדם, זכויות אזרח ואיכות סביבה. במידה ידועה, הפכו ערכים אלה לדת אזרחית של רבים מתושבי מדינות אלה. יש לדת זו כתבים מכוננים בדמותן של אמנות בינלאומיות, כמו ההכרזה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם משנת 1948 והאמנה בדבר זכויות פוליטיות ואזרחיות; תאריכים "מקודשים", כמו יום זכויות האדם הבינלאומי, יום כדור הארץ וכדומה; גיבוריו הם נלסון מנדלה מדרום אפריקה, אונג סן סו-צ'י מבורמה ואנדריי סחרוב מברית המועצות, מרטירים, מפרשים מוסמכים, ארגונים ובראשם בית הדין הפלילי הבינלאומי אשר הוקם לאחרונה בהאג. לחשובים בארגונים כמו "אמנסטי אינטרנשיונל", "גרינפיס" ואחרים תדמית א-פוליטית, מקצוענית, נטולת פניות ונקיית כפיים. הם בעלי קריטריונים קשוחים מאוד בגיוס כספים כדי למנוע לזות שפתיים והשפעה של בעלי עניין על פעילות הארגונים. לא ייפלא לפיכך, שהאמינות לה הם זוכים בדעת הקהל היא רבה. כוחם של ארגונים אלה רב מאוד ברמת השטח. חבריהם ניצבים בדוכנים בהם הם מחלקים חומרי הסברה ברחובות הערים, הם גם מביעים תדיר את דעתם בכלי התקשורת, וגם בפני נציגיהם בפרלמנטים השונים באירופה. האחרונים ממירים את פעולת חברי הארגונים לידי מטבע פוליטית קשה. לעתים קרובות הם נוקטים בעמדות ביקורתיות כלפי ישראל. מצב זה הופך ארגונים אלה העוסקים תדיר בישראל לחורצי גורלה בדעת הקהל. בהיבט זה, ישראל מנהלת את מלחמת העבר על דעת הקהל האירופית. זו לא נקבעת על ידי הופעה משכנעת ככל שתהיה של פלוני או אלמוני בטלויזיה, אלא בהודעות לתקשורת של ארגונים שונים לזכויות אדם, רובם ככולם א-פוליטיים. המצב הוא כל כך קשה עד שכיום הטובים בידידי ישראל באירופה הם חוגים שמרניים, אשר ישראל נטתה בעבר להרחיק עצמה מהם ת"ק פרסאות, כמו מפלגת הברית הלאומית באיטליה אשר בעבר הוגדרה כניאו-פשיסטית והיום הפכה לראויה לבוא בקהל. ראש מפלגה זו, ג'יאנפרנקו פיני הוזמן לאחרונה לישראל, דבר שאך לפני שנים ספורות היה לחלוטין בלתי אפשרי. חוגים נוספים התומכים בישראל הם מוסדות השייכים לאגפים פונדמנטליסטים של כנסיות, בעיקר פרוטסטנטיות. מעמדם של אלה בדעת הקהל באירופה נגזר מהחילון אשר הוזכר לעיל. שעה שגופים זהים או קרובים להם הם בעלי השפעה מרובה בארצות הברית, חשיבותם באירופה קטנה יותר. כך קורה שהטובים בסנגוריה של ישראל באירופה בימים אלה הם גופים שבעבר איש לא היה מעלה על דעתו לשתף איתם פעולה.
ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מארגונים לזכויות אדם. לעתים קרובות, פטרו עצמן בכך שמדובר בגופים אנטי ישראליים או אפילו אנטישמיים. יתכן שגישה זו אינה ריקה מתוכן. אין לשלול את האפשרות שאנשים בנקודות מפתח בארגונים אלה הם בעלי דעות האוהדות את העניין הפלסטיני או שהם סבורים שמדיניות ישראל אינה תורמת לפתרון הבעיות במזרח התיכון. עם זאת, מדובר באנשים רציניים אשר ניתן לפחות לנסות לשכנעם. אם ישראל חפצה לשקם את יחסיה עם אירופה, עליה להתייחס אליהם ברצינות. לא ניתן לפטור כל ביקורת בטענה שהמבקר הוא אנטי ישראלי. לא כולם כאלה, ובעיות כמו מצב זכויות האדם בשטחים אכן מדירות שינה מעיניהם של אירופאים רבים. לפיכך, מעבר לכך שראוי להקפיד על זכויות אדם הקפדה יתירה, יש לנהל דו שיח פתוח עם אותם ארגונים. מאחר וממשלות ישראל הצהירו חדשות לבקרים שהן מעוניינות בשיפור המצב בשטחים ושהפרות זכויות האדם שם הן בגדר רע הכרחי, ראוי לנסות לשכנע גם אחרים בעולם שזהו המצב, ולנהל דו-שיח עם ארגונים שונים לזכויות אדם. מדו-שיח מעין זה ניתן רק להרוויח: קשה להניח שניתן להזיק לתדמיתה של ישראל בעיני חברי גופים אלה.
שדה קרב אחר אותו נטשה ישראל מזמן הן האוניברסיטאות. ברבים מהמוסדות להשכלה גבוהה באירופה, ובמידה זו או אחרת גם בארצות הברית, ישראל היא מדינה מצורעת. כישראלי, מדכא לראות את הפעילות ברמת השטח של סטודנטים מארצות ערב או יוצאי ארצות ערב, בעניין הישראלי – ערבי בקמפוסים. ישראל אינה עושה כמעט דבר כדי להיאבק בתופעה זו. היום הסטודנטים הם בניהם של בני הדור של 1968. אין להם כל רגשי אשמה כלפי ישראל והם יהיו, מן הסתם, יותר ביקורתיים כלפי ישראל מאשר אבותיהם.
אם ישראל אכן רוצה להיאבק על מעמדה בדעת הקהל האירופית עליה להתעשת ולנהל דו-שיח עם הגורמים המעצבים את דעת הקהל באירופה. אין בעיה להיות בקשרים טובים עם כנסיות אלה ואחרות, אולם לאור ההתדרדרות החמורה במעמד הכנסייה באירופה, שלא לומר עליית משקלם של המוסלמים ביבשת, יהיה זה חוסר אחריות להפקיר את שאר החזיתות מנימוקים לא רלבנטיים. יש למפות את הגורמים המשפיעים על דעת הקהל באירופה ולנהל דו-שיח עם מי מהם שמוכן לשמוע ונסות להשתכנע. מצבה של ישראל בדעת הקהל באירופה דורש זאת. אדישות היום תביא בעתיד להתדרדרות נוספת ביחסים הבילטראליים. חשוב אפוא להתחיל כבר היום בניסיון לשנות את המצב.